הפרעת קשב (ADHD) היא תופעה כלל עולמית מוכרת ושכיחה . בעבר התייחסו להפרעת קשב כאל הפרעה שמוגבלת לילדוּת וחולפת עד גיל ההתבגרות. כיום ההערכה היא שכ־70% מהילדים עם הפרעת קשב ממשיכים לסבול ממנה גם בתקופות מאוחרות יותר בחיים. לפי הערכות, ל־4% עד 7% מהמבוגרים יש הפרעת קשב.

הפרעת קשב וריכוז גורמת לקשיים משמעותיים בפעולות כמו למידה, הקשבה וכו', בתפקוד חברתי ובוויסות רגשי והתנהגותי.

הימנעות מטיפול עלולה לגרום לקשיים ניכרים בתפקוד – שעלולים לגרור בעקבותיהם הפרעה התפתחותית ורגשית ואף התפתחות של הפרעות פסיכיאטריות כמו דיכאון והפרעות רפואיות בגיל הבגרות. 

נוסף על כך, הפרעת קשב מגבירה את הסיכון למצבים מסכני חיים כמו התמכרויות שונות ותאונות למיניהן כולל תאונות דרכים.

חוסר קשב מתבטא בהתנהגות היפראקטיבית אימפולסיבית.  הביטוי לכך הינו  בקושי לשבת בישיבות ממושכות, בהחלפת מקומות עבודה. תסמיני ההפרעה בקשב ממשיכים ללוות את המבוגרים בקושי לשים לב לפרטים, בקושי בארגון זמן יעיל, ובקושי להקשיב לאחרים עד הסוף ולאורך זמן.

המבוגרים מתקשים להתמיד בקשב במיוחד שמדברים אליהם ישירות. הם מתקשים לעקוב אחרי הוראות ולעיתים קרובות הם מתקשים בסדר ובארגון ונמנעים לעשות מטלות הדורשות מאמץ מנטלי מתמשך, יש נטייה לאבד דברים שהכרחיים לביצוע משימות או פעילויות (ארנקים, טלפונים סלולריים, מפתחות, משקפיים וכד). הדעת מוסחת בקלות.  לעיתים קרובות יושבים בחוסר מנוחה. 

בשנים האחרונות נוירולוגים פוגשים מטופלים מבוגרים בשנות הארבעים והחמישים שלהם וכמותם עולה. 

אצל מבוגרים כאשר יש  שינוי במקום העבודה או קבלת תפקיד חדש / קידום, ועוברים לתפקיד אחר, הכשרה כלשהיא, נוצרות דרישות חדשות, אתגרים חדשים והמנגנונים שיצר המבוגר עד כה כבר אינם יעילים, והוא מרגיש שמשהו אינו תקין, הדבר פוגע בעבודה, בחיי המשפחה במיצב החברתי ובאיכות החיים באופן כללי.